פסק-דין בתיק עב"ל 22749-03-11

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר יהושע זלוצובר ומר גז'בין בנימין; בל 1986-09) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בירידה בשמיעה ממנה הוא סובל כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם החוק).

            להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי :

2.         המערער עבד כנהג אמבולנס בשנים 1999 עד 2007 ונחשף לרעש מזיק בעבודתו. הוא אובחן לראשונה כלוקה בשמיעה בבדיקה מיום 10.1.06, והגיש ביום 8.7.07 תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן גם המוסד) להכיר בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה.

תביעתו למוסד נדחתה בהודעת פקיד תביעות מהנימוק כי על פי האמור בסעיף 84א(א)(3) לחוק, תנאי להכרה בליקוי השמיעה הוא שהתביעה הוגשה למוסד בתוך 12 חודשים מהיום בו הליקוי תועד לראשונה ברשומה רפואית. הואיל והליקוי אובחן ביום 10.1.06, והתביעה הוגשה כשנה וחצי לאחר מכן, התביעה נדחתה. כן דחה המוסד את טענותיו לעניין טנטון משום שאינו עומד בתנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי, בה המחלוקת היתה האם המערער עומד בתנאי סעיף 84א(א)(3) לחוק לעניין ההכרה בליקוי השמיעה.

במהלך הדיון בבית הדין האזורי ביקש ב"כ המערער מהמוסד להעביר אליו הנחיות פנימיות המאריכות לטענתו את מועד הגשת התביעה מעבר ל-12 החודשים. המוסד טען בתגובה כי ההנחיות הנ"ל אינן רלוונטיות משום שרק בשנת 2005, סמוך לאחר חקיקת סעיף 84א לחוק, הלך המוסד לקראת מבוטחים בעניין תביעות שהוגשו בשיהוי, והמערער הגיש את תביעתו רק בשנת 2007 והוראות החוק בעניין זה מחייבות אותו.

3.         ב"כ המערער העלה בבית הדין האזורי שורה של טענות, ובין היתר טען לאי סבירות של תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, הפליה בין מבוטחים שנפגעו בעבודה באירוע תאונתי לבין מבוטחים שנפגעו בשמיעה כתוצאה מחשיפה ממושכת לרעש, והוסיף כי אין לפרש את התנאי בחוק באופן דווקני.

            בית הדין האזורי דחה את טענת ההפליה לאור הפסיקה בעניין ברלכיס [עב"ל 53/08 ברלכיס - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 2.10.08) להלן גם פסק דין ברלכיס], וכן ציין כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 84א לחוק זהה לתקופה הקבועה בסעיף 296 לחוק, אשר חל על כלל המבוטחים. בהתייחס לטענת ב"כ המערער לפיה המועד הקובע לעניין סעיף 84א(א)(3) לחוק הוא מועד הבדיקה ב"אסף הרופא" מיום 26.8.07 אליה נשלח המערער על ידי המוסד, נקבע כי אין לראות בבדיקה מאוחרת להגשת התביעה משום "תיעוד רפואי ראשון" לפי הסעיף המצביע על הליקוי ומקים עילת תביעה. עוד התבסס בית הדין האזורי בנימוקיו על פסק הדין בעב"ל 432/09 הייטנר - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 25.10.10).

            מכאן הערעור שבפנינו.

            עיקר טענות הצדדים בערעור :

4.         באי כוח המערער חוזרים בעיקרו של דבר על הטענות שהעלו בבית הדין האזורי, ובנוסף מעלים בסיכומיהם טענות רחבות היקף בתחום החוקתיות וטוענים כי הוראת סעיף 84א(א)(3) אינה סבירה, אינה חוקתית ודינה להתבטל, ואלה עיקר טענותיהם:

א.  תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף הינה תקופה קצרה באופן קיצוני, במיוחד כאשר מדובר בפגיעת שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, שהנזק בה מצטבר לאורך שנים.

ב.   התנאי בסעיף האמור אינו מתיישב עם האמור בסעיף 84א(ב)(3) לחוק, הדורש פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי לצורך הכרה בטנטון.

ג.   התנאי בסעיף יוצר הפליה בלתי חוקית בין עובד שנפגע בשמיעה כתוצאה מפיצוץ לבין עובד שנפגע בשמיעה מחשיפה ממושכת לרעש מזיק.

ד.   אין לפרש את תקופת ההתיישנות באופן דווקני ואין לטעון להתיישנות כאשר מדובר באיחור של חצי שנה בלבד, אשר נובע מעיכוב הטופס אצל המעסיק להחתמת טופס ההודעה על פגיעה בעבודה. בית הדין נוקט בגישה מצמצמת כאשר דן בטענת התיישנות, במיוחד לאור תכליתו הסוציאלית של החוק.

ה.  על המוסד להיות אחיד בנהליו ולהפעיל שיקול דעת ולקבוע כי יש לקבל את התביעה גם אם הוגשה באיחור של כחצי שנה. המוסד מנוע להעלות טענת התיישנות מאחר שהוא ויתר עליה בעבר.

ו.   המועד הקובע הוא מועד ביצוע בדיקת השמיעה מיום 26.8.07, אליה הופנה המערער על ידי המוסד. אם המוסד לא דחה את התביעה בשל האיחור בהגשתה והפנה את המערער לבדיקה, הוא מושתק מלטעון את טענת ההתיישנות.

ז.   בדיקת השמיעה מיום 10.1.06 אינה בגדר "רשומה רפואית" לפי החוק משום שהבדיקה נעשתה על ידי קלינאי תקשורת שלא הוגדר באותה עת כ"מטפל" לפי חוק זכויות החולה.

ח.  סעיף 84א לחוק תוקן באמצעות חוק ההסדרים, התיקון אינו חוקתי ופוגע בצורה בלתי מידתית בזכויות יסוד. אופן החקיקה בחוק ההסדרים פוגע בהליך הדמוקרטי.